רוב האנשים משייכים את ההפרטה החוזרת לאחוזות גדולות, ארמונות, חצרות האצילים ולמפעלים. אולם, אחרי המלחמה ההלאמה פגעה לא רק בשכבות הגבוהות של פולין של פעם, אלא אולי בראש ובראשונה הרסה את מעמד הביניים – בעלי בתי מגורים קטנים, מפעלים, בתי מרקחת וכו’.

ההלאמה היתה, אפוא, אלמנט של הנדסה חברתית שתוכננה והובאה לפולין באכזריות מברית המועצות. מטרתה העיקרית היתה להפוך את הסדר החברתי שהיה קיים לפני המלחמה.

אנחנו, בני דורנו, עוברים בקלות רבה מדי לסדר היום על הפשע המיוחד הזה, ושוכחים שבסופו של דבר הקורבן היה תמיד בן אדם. כל הפקעה היתה טרגדיה אישית של אנשים מסוימים. בואו נתאר לעצמנו שמשפחתנו גרה באותו מקום במשך מספר דורות. הבית שלנו שרד כיבושים, את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה נגד הבולשביקים ויצא ללא פגע מן המהומה ההרסנית של מלחמת העולם השנייה. פתאום מישהו מצווה עלינו לפנות את הבית, אין לנו שום אפשרות לערער, אף אחד לא רוצה לשמוע את השאלות או את ההסברים שלנו. תוך שעות ספורות, אנחנו צריכים לארוז את הרכוש של כמה דורות ובעצם לברוח מהמקום שעוד כמה שעות קודם לכן היה הכי “שלנו” בעולם. מה היה צריך להרגיש אדם שירש מאבותיו בית מלאכה קטן אך משגשג ומוכר ומוערך בשוק המקומי? אבותיו בנו, בדומה לאנשים במערב אירופה, חברה משפחתית אמיתית לדורות, דורות רבים. ולפתע מתברר שהמפעל כבר לא שלו, ואילו למאמצים של דורות רבים אין שום משמעות במציאות החדשה. אפילו אם המפעל לא הולאם, היה בעל המלאכה צריך להתמודד עם המסים החדשים שלא נתנו סיכוי להישרדות החברה.

לכן, הדיון על החזרת הרכוש לא אמור להיות מוגבל אך ורק לנושא ההשלכות של צו הרפורמה בחקלאות, אבל אמור לכלול מגוון רחב של טענות. על פי עקרון הצדק החברתי, עלינו לדון גם בהשפעת המס המיוחד שהיה סוג של הלאמה כפויה, הלאמה שגרמה חיסול. מנקודת מבט אקסיולוגית, יש להקדיש תשומת לב מיוחדת להלאמת הרכוש השייך ליהודים. לעתים קרובות, הרכוש נלקח מהם פעמיים: בפעם הראשונה במהלך הכיבוש הגרמני, ובפעם השנייה לאחר המלחמה, גם אם הממשלה השתלטה רשמית על רכוש “גרמני לשעבר”. זה היה תהליך בלתי אנושי, שכן הוא נתן לגיטימציה חלקית לפעולתם של שלטונות הכיבוש הגרמני שחשבו שיהודים אינם ראויים לרכושם, כתתי-אדם.

מדינת החוק

הקמתה של מדינה מודרנית ודמוקרטית מחייבת את כיבוד זכות הקניין וסגירת חשבון עם העבר, לא רק בקשר לאחוזות גדולות, אלא גם לסדנת סנדלר בעיר פרובינציאלית. אחרת, אף אחד מאיתנו לא יכול להיות בטוח כי בעתיד גם דירתו לא תולאם בכפייה. זה נראה לנו לא הגיוני – ככל הנראה באותה מידה כמו צו בולסלאב ביירוט נראה לתושב ורשה הפורחת באביב 1937.