חוק “JUST ACT” (באנגלית: Justice for Uncompensated Survivors Today Act of 2017) אושר על ידי הקונגרס של ארצות הברית בדצמבר 2017 ולאחר מכן נחתם על ידי נשיא ארצות הברית במאי 2018.

חוק זה מתייחס להצהרת טרזין שנחתמה בשנת 2009, הכוללת את סוגיית החזרת הרכוש היהודי  הפרטי והקהילתי שהוחרם במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. ההצהרה כוללת עקרונות לפיהם תהליך החזרת הרכוש בכל מדינה אמור להיות שקוף ופשוט ככל האפשר, כמו כן אמור להבטיח באופן בלתי מפלה לבעלים ישנים (או ליורשיהם החוקיים) החזרת הרכוש שנלקח מהם או קבלת פיצוי – בהעדר סיכוי להחזרת הרכוש, לדוגמה כאשר הנכס עבר לידיים פרטיות.

בנקודה זו יש לציין כי ההצהרה מהווה משפט רך (באנגלית: soft law) במשפט הבינלאומי, אך 46 מדינות (כולל פולין) החליטו לפתח כלים המבטיחים את יישום ההנחות הכלולות בהצהרה. אולם, הפתרונות הפולניים בתחום החזרת הרכוש היהודי רחוקים מן המודל הרצוי, ולמעשה הם אינם קיימים כלל.

JUST ACT והחוק הפולני

הדרישות שבהצהרה לא נענו גם על ידי הפרויקט של משרד המשפטים, מה שנקרא פרויקט של חוק ההפרטה החוזרת הגדול מה-26 באוקטובר 2017, אשר כעת עבר ל”מקפיא” של הפרלמנט (יותר בנושא החוק כאן). הפרויקט הציע הגבלה על בסיס אזרחות. על פי החוק המוצע, רק הפולנים (או יורשיהם החוקיים) שהיו תושבי פולין בעת החרמת הרכוש יוכלו לקבל פיצוי על הרכוש שהולאם. פתרונות אלה מנוגדים להצהרה שבה הודגש בבירור כי על המדינות החתומות לא לחוקק חוקים מפלים שמבחינים בין תביעות בהתאם לאזרחות או למקום מגורים.

חוק “JUST ACT” הוא מין תקנה מנהלית שמטרתה לפקח על מילוי הדרישות הכלולות בהצהרת טרזין. בהתאם לחוק “JUST ACT”, מחלקת המדינה של ארצות הברית תהיה מפקחת על יישום ההנחיות על ידי המדינות החתומות ותדווח לקונגרס של ארה”ב על תוצאות התצפית.

הפעילויות בזירה הבינלאומית

כפי שכבר צוין, הן הצהרת טרזין והן “JUST ACT” נחשבים למשפט רך ואינם מציבים סנקציות על המדינות החתומות שאינן עומדות בהנחיותיהם. עם זאת, כישלונה של פולין לנקוט בצעדים מתאימים כדי להסדיר את הבעיה המורכבת של החזרת הרכוש היהודי עשוי להשפיע על היחסים בין פולין לישראל ובין פולין לארצות הברית, וכתוצאה מכך להחליש את מעמדה של פולין בזירה הבינלאומית.

הפרטה חוזרת אצל שכנינו

עצם הרעיון של הסדרת הנושא המורכב של הפרטה חוזרת על ידי חוק הוא מאוחר בלפחות עשרים שנה, ובו בזמן עדיין חשוב ביותר. על אחת כמה וכמה, משום שרוב מדינות הגוש המזרחי לשעבר (לא כולל את הרפובליקות של ברית-המועצות לשעבר) הבינו זה מכבר את החשיבות הכלכלית והחברתית של פתרונות כאלה, וניסו להשאיר את השדים של המאה העשרים הרחק מאחור. עם זאת, אלה תמיד היו פשרות חברתיות ספציפיות בין ההגנה המוחלטת על זכות הקניין לבין אפשרויות התקציב של המדינה. לרוע המזל, ניסיונם של שכנינו הקרובים והרחוקים מלמד שחוקי ההפרטה החוזרת לעולם אינם פותרים את הבעיה באופן מוחלט, ואילו לעתים קרובות מהווים את תחילתם של סכסוכים נוספים.

מפה של הפרטה חוזרת באירופה

הצ’כים כבר בתחילת שנות התשעים חוקקו את החוקים הרלוונטיים. הוצאות ההפרטה החוזרת בצ’כיה חרגו מן האומדנים הראשוניים, ומהווים דוגמה לפער בין הנוהג של תהליך כזה לבין תחזיות שנעשו במסגרת ניתוחים שונים, כולל ניתוחי הממשלה. כל זה עוד יותר בולט משום שההפרטה החוזרת בצ’כיה הוגבלה רק לבעלים לשעבר ולא כללה את יורשיהם, מה שהעלה ספקות מבחינת החוקה. התקבל העקרון של החזרה בעין או, בהעדר אפשרות כזאת, תלשום פיצוי, אשר, עם זאת, חרג משמעותית משווי השוק של הנכסים שנלקחו.

בהונגריה, נפתרה בעיית הבעלות באמצעות שוברי פיצוי מיוחדים, שהגיעו לכמעט מיליון זכאים. למרבה הצער, לשוברים היה ערך סמלי למדי (ערכם עמד בממוצע על 2,000 ש”ח לכל זכאי). עם הזמן, פתרון זה עורער על ידי בית המשפט החוקתי המקומי, כבלתי תואם לעקרון המידתיות וההגינות של הפיצויים.

בולגריה, בשנים הראשונות לעצמאותה המלאה, החליטה לאמץ חבילה של חוקי הפרטה חוזרת ליברליים, המאפשרים, בין היתר, החזרה בעין. מעגל האנשים הזכאים לא היה מוגבל רק לאזרחים הבולגרים. פתרון זה גרם למספר הפרות (במיוחד על כללי הדו-קיום החברתי) בהפרטה חוזרת של בתי מגורים במרכזי הערים החשובות ביותר, שלעתים קרובות הסתיימה בפינויי דיירים לרחוב. כתוצאה מכך, הפרלמנט הבולגרי הידק את מערכת ההפרטה החוזרת והטיל את החובה לספק דיור חלופי לדיירים לשעבר. מנקודת המבט של סוף העשור השני של המאה ה-21, הפתרונות הבולגרים, למרות הסתייגויות רבות, נחשבים לנכונים. כאן, באופן פרדוקסלי (מנקודת מבט פולנית), לכנסיות ולקבוצות דתיות היה הכי קשה לקבל את רכושן בחזרה. בצורה גרועה יותר או טובה יותר, בוצע תהליך ההפרטה החוזרת גם במדינות הבלטיות או בחלק מארצות יוגוסלביה לשעבר, שלא לדבר על שטחי גרמניה המזרחית לשעבר.

 

ויתור על הסדרת הסוגיה המורכבת של הפרטה חוזרת אינו מובן. על ידי יישום פתרונות הולמים והוגנים יוכלו השלטונות להסדיר את הנושא החשוב הזה ולהביא לסיומה של תקופה קשה בתולדות פולין. השארת הסוגיה בנקודת האפס יוצרת בעיה לא רק לאנשים הטוענים בעלות, אלא גם למדינה עצמה, אשר, ללא החוק, תיאלץ להחזיר רכוש או לשלם פיצוי ללא כל הגבלות אחוז.